[בתמונה: סיפורו של המקלל בפרשת אמור. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי succo לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה, לחצו כאן]

עודכן ב- 13 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה על סיפור המקלל ועונשו בפרשת אמור. למאמרים האחרים:

• אבי הראל: עונש המקלל סקילה וכרת? 
• דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת אמור;
• פנחס יחזקאלי: הוצאה להורג בסקילה: אין אכזרית ממנה…

*  *  *

בסופה של פרשת אמור בספר ויקרא, מצוי סיפורו של המקלל, שיש בו קווי דמיון לסיפור המקושש בשבת בספר במדבר [1].

על פי הפסוקים קשה להבין את אשר אירע שם כדלקמן: "וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן.  יב וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה. יג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה.  טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.  טז וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה:  כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח--בְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת"[2].

על פי פשט הפסוקים קשה להבין את המקרה לאשורו. חז"ל הטילו את כובד פרשנותם על המילה ויצא, כמפתח להבנת העניין: "ויצא בן אשה ישראלית - מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל (=במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, ועמד וגידף "[3].

לפי מדרש זה, עילת הסכסוך נסובה על דרישתו של בן איש מצרי להתנחל בשטחו של שבט דן. בית הדין מתנגד לכך היות והמדובר בנכרי – בן איש מצרי. זה האחרון אומר להגנתו כי הוא בן אישה ישראלית, שמוצאה משבט דן, אך טיעון זה לא מתקבל ובית הדין קבע כי בעניין נחלת אבות הקובע הוא הלאום של האב ולא של האם, אשר על כן, אותו בן איש מצרי חייב לפנות את אוהלו משטח שבט דן.

[בתמונה משמאל: סיפורו של המקלל בפרשת אמור. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

על האמור בהמשך המדרש, הסכסוך מגיע לבית דינו של משה, שפוסק באופן זהה לפסיקת בית הדין של שבט דן, שבן האיש המצרי לא יכול לקבל נחלה בשבט דן על סמך שאמו בת השבט, היות ואביו הוא מצרי. היות והוא נתחייב בדין יצא וגידף, במחאה על פסק הדין שנפסק נגדו. לפי פרשנות זו, לפחות באותה תקופה, המקרא מחזיק בשיטה שהלאום הולך אחר האב ולא אחר האם. בסוגיה זו הרחיב ר' משה בן נחמן (רמב"ן)[4] על אתר, באופן הבא: וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי להורות כי גוי הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי, ואף על שפסקנו בגמרא, כי הגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה וכל שכן שאיננו ישראלי בשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ". לשון אחר – עמדת המקרא שבעניין הייחוס של הלאום הולכים אחר האב.

ברם, בהלכה התלמודית חל מפנה בעניין זה, ותחילתו של השינוי האמור החל כבר במאה החמישית לפני הספירה בגזירתו של עזרא הסופר: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה (פתרון) לישראל על זאת. ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' והחרדים במצות אלהינו, וכתורה יעשה... ויקם עזרא וישבע את שרי הכהנים הלוים וכל ישראל לעשות כדבר הזה, וישבֵעו"[5].

לפי האמור כאן, עזרא גוזר להרחיק את הנשים הנכריות ואת הנולד מהם, משמע שהלאום של דור ההמשך נקבע עתה לפי האם ולא לפי האב, ועל פי דעה זו של עזרא הסופר, נפסק  במשנה שהלאום הולך אחר האם[6].

מדוע שונה הנוהל בעניין לאום הולד מהאב לבן?

החוקרים חלוקים על כך ואין הכרעה בדבר [7]. האפשרות הלוגית שהייתה רווחת שהשינוי נעשה בגלל אונס של נכרים של בנות ישראל, אולם טיעון זה נדחה על הסף, היות שבאותה תקופה, בן ישראלית מנוכרי נידון כממזר, ולא היה בזה הקלה על נשים יהודיות שנאנסו.

היו חוקרים שטענו כי השפעתו של המשפט הרומי, הביאו את חז"ל לפסוק כי הלאום הולך אחר האם כדלקמן: "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר. ואיזו זו? זו כוהנת, לויה וישראלית שנִשאו לכהן וללוי ולישראל... וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונוכרית^" [8], כך: "שאם אין קידושין, אין אבהות חוקית, והולד הולך אחר האם" [9],

אולם, דיני חז"ל שונים מהותית מהחוק רומי, היות ואין בהלכה מושג ילד בלתי חוקי ביחס הבן לאביו. דינו של וולד שנולד מישראלית מחוץ לנישואין היה כדין ילד שנולד מן הנישואין; וגם ילד שהוגדר כממזר נחשב בנו לכל דבר. אשר על כן, ייחוס האב נקבע על פי הקרבה הטבעית, אף אם היא באה בעבֵרה, והוא אינו תלוי בכשירות לקידושין או בלידה מקידושין המותרים הלכתית. לכן אין מקום לומר שעקרון היוחסין לפי האם הוכנס להלכה התנאית דווקא בהשפעת המשפט הרומי [10].

[בתמונה: סיפורו של המקלל בפרשת אמור... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי aitoff לאתר Pixabay]

אחרית דבר

סיפורו של המקלל בסוף פרשת אמור, קובעת על פי פרשנות חז"ל כי הלאום של הדור הבא נקבע על פי האב. אולם, במאה החמישית לפני הספירה, החל מהפך, האומר כי זהותו של דור ההמשך נקבע על ידי האם. המהפכה החלה כאמור בדורו של עזרא הסופר, ונקבעה אחר כך במשנה כדבר מחייב. מדוע הוחלפה קביעת הלאום מהאב לאם? על כך המחקר חלוק ללא מענה הולם עד ימינו [11].

כל סברה בנושא יש כנגדה סברה שכנגד כך שאין תמימות דעים עם החוקרים מה גרם לשינוי ההיסטורי האמור. יש לציין שביהדות אתיופיה נשמר המנהג שזהות דור ההמשך הולכת אחר האב, אות וסימן לכך שיהדות שימרה מסורת מוקדמת מאוד בעם ישראל [12]. למרות שאין הסכמה במחקר, אין הדבר פגע ביישום חוק השבות התש"י – 1950, שקבע כי הלאום היהודי, נקבע למי שנולד אך ורק לאם יהודייה [13].

נספח: סיפור המקלל מול סיפור המקושש

	סיפור המקלל (ויקרא, כ"ד, י – כ"ג)	סיפור המקושש (במדבר, טו, לב – לו).
הרקע	וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי	וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר
החטא	וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל	וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת
הבאה לדין	וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה	וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה
המתנה לפסיקת האל	וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה	וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר:  כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ
גזר הדין	וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה	וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה

[לאוסף המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור';
• אוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת אמור באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.

[1] השוואה טקסטואלית תובא בהמשך בנספח, עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997,עמוד 176.

[2] ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים: י"א – ט"ו. על עונשו של המקלל ראה – אבי הראל, עונש המוות במקורות היהדות מציאות או דמיון, ייצור ידע, ינואר 2018.

[3] ספרא (תורת כהנים), אמור, פרשה יד, מהדורת וייס, וינה 1862, קד ע"ג.

[4] רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא, 1194 – 1270.

[5] עזרא, פרק י', פסוקים: ב' – ה'.

[6] ראה - משנה, קידושין, פרק ג', משנה י"ב; יבמות, פרק ב, משניות: ה' - ז'.

[7] ראה – לשאלת מיהו יהודי? מיכאל קורנאלדי, דעת, תשס"ב, פרשת אמור, גיליון 72.

[8] משנה, קידושין, פרק ג', משנה י"ב.

[9] ראה הערה 7.

[10] א' גולאק, יסודי המשפט העברי, תל-אביב, תרפ"ב, חלק ג, עמודים: 11-10.

[11] Shaye J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness: Boundaries, Varieties, Uncertainties, University of California Press, Hellenistic Culture and Society, 1999, pp. 263-307, 266-264.

[12] ראה - הרב שלום שרון: http://www.biu.ac.il/jh/parasha/emor/sal.html

[13] אבנר חי שאקי, מיהו יהודי בדיני מדינת ישראל, שני כרכים, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, פרסומי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, בהוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל, 1977.